אפשר להבין משהו שנים, ועדיין לגלות שברגע האמת הגוף עושה משהו אחר.
אתה יודע שאין סכנה, אבל הגוף נשאר דרוך.
אתה רוצה להתקרב, ומשהו מתכווץ.
אתה רוצה לנוח, אבל לא באמת מצליח להפסיק להחזיק.
לפעמים אפילו קשה לומר מה בדיוק מוחזק. רק מרגישים שצריך לנהל כל הזמן משהו: את הגוף, את הראש, את הסיטואציה, את מה שעולה.
זה אחד המקומות שבהם עבודה סומטית נעשית מעניינת.
לא מפני שהגוף יודע איזו אמת סודית שהראש פספס.
אלא מפני שגם הגוף למד לאורך השנים איך להגיב לחיים.
להבין זה לא תמיד מספיק
אני פוגשת לא מעט גברים שמבינים את עצמם מצוין.
הם יודעים מאיפה הגיע דפוס מסוים. הם יכולים לזהות מתי הם נסגרים, מתי הם מתרחקים, מתי הם לוקחים שליטה. לפעמים הם אפילו יודעים בזמן אמת שזה קורה.
ועדיין זה קורה.
כי הידיעה ש״אני יכול להרפות״ והיכולת של הגוף להרפות הן לא בדיוק אותו הדבר.
אפשר לדעת שמותר להגיד לא, ועדיין להרגיש את הגוף אומר כן לפני שהצלחת בכלל לבדוק מה רצית.
אפשר לדעת שמותר לקבל, ועדיין להרגיש צורך לעשות משהו בחזרה.
אפשר לרצות להיות נוכח, ובכל זאת למצוא את עצמך שוב בתוך הראש.
עבודה סומטית מתחילה בדיוק בפער הזה.
אז מה בעצם עושים עם הגוף?
לא מנסים לשכנע אותו.
ולא מנסים לגרום לו להיפתח.
מתחילים לשים לב למה שכבר קורה.
לפעמים זה דבר קטן מאוד.
נשימה שנעצרת.
לסת שמתהדקת.
כתף שעולה.
רגל שרוצה לזוז.
תחושה נעימה שמופיעה ומיד אחריה רצון להתרחק ממנה.
או הרגע שבו אתה מבחין שאתה כבר לא מרגיש כמעט כלום.
במקום למהר לפרש את הרגע הזה, נשארים איתו קצת.
מה משתנה אם לא צריך מיד לעשות משהו?
מה קורה אם נותנים לתנועה להשלים את עצמה?
מה קורה אם אומרים בקול שכרגע זה מספיק?
ומה קורה שנייה אחרי שהגבול נאמר?
אלה רגעים קטנים, אבל בתוכם מתחילה להיווצר אפשרות אחרת.
בחירה היא לא רק להגיד כן או לא
אחד הדברים שמעניינים אותי בעבודה דרך הגוף הוא הרגע שבו הבחירה הופכת ממשהו תיאורטי למשהו שאפשר לחוות.
נניח שמשהו מרגיש לך טוב, ואז פתאום פחות.
אין צורך להצדיק את השינוי.
לא צריך להחליט אם ״באמת״ רצית קודם.
אפשר פשוט לומר: רגע, עכשיו אני רוצה אחרת.
ואז העבודה היא לא רק במה שקרה בגוף. היא גם במה שקורה אחרי שבחרת.
האם אתה מתנצל?
האם אתה ממהר להסביר?
האם אתה בודק אם אכזבת אותי?
האם אתה בכלל מצליח להישאר עם העובדה ששינית את דעתך?
לפעמים שם נמצא חלק משמעותי יותר מהעבודה מאשר במגע עצמו.
כי גוף שלומד שאפשר לשנות כיוון בלי שמשהו רע יקרה, לומד משהו חדש על בחירה.
ומה אם אני לא מרגיש כמעט כלום?
גם זה חומר לעבודה.
אנחנו רגילים לחשוב שעבודה עם הגוף אמורה להיות מלאה בתחושות חזקות, רעד, שחרור או איזו חוויה גדולה. לא בהכרח.
לפעמים הדבר המדויק ביותר שמופיע הוא דווקא מעט מאוד.
קהות.
ריחוק.
שעמום.
מחשבות שלא מפסיקות להגיע.
או התחושה שאתה מחכה שמשהו כבר יקרה.
אני לא רואה בזה כישלון של המפגש. השאלה המעניינת היא מה קורה כשלא ממהרים לייצר חוויה במקום שבו כרגע אין חוויה.
לפעמים היכולת להישאר שם בלי לבצע, להרשים או להגיע לאנשהו היא בפני עצמה דבר שהגוף לא רגיל אליו.
להחזיק פחות לא אומר להתפרק
יש אנשים שהחזקה משרתת אותם היטב. היא מאפשרת לעבוד, להוביל, להחליט, לדאוג לאחרים ולהמשיך לתפקד גם בתקופות קשות.
לכן אין לי עניין ״לשבור שריון״. אם הגוף בנה דרך להחזיק את עצמו, כנראה הייתה לה סיבה טובה.
השאלה היא אם זו עדיין האפשרות היחידה.
האם אפשר להחזיק כשצריך, וגם להרפות כשלא צריך?
להיות בשליטה כשנדרש, וגם לא להיות אחראי על כל רגע?
להרגיש עוצמה בלי שחייבים מיד לעשות איתה משהו?
עבורי, הרחבת האפשרויות הזאת היא חלק מרכזי מעבודה סומטית.
לא כל מה שמופיע צריך להפוך לפעולה
הגוף יכול לייצר חום, רעד, משיכה, עונג, פחד, סקרנות, רצון להתקרב או רצון להתרחק.
עצם זה שמשהו הופיע עדיין לא אומר שצריך לפעול עליו.
זו הבחנה מרכזית בעבודה שלי. חוויה יכולה להיות אמיתית מאוד, ועדיין אפשר לבדוק אם רוצים להמשיך איתה, כמה ממנה מתאים עכשיו, ומה הגבול.
בספר שאני כותבת, ״הספירלה החיה״, אני קוראת לזה בין השאר היכולת לשאת חיוּת. לא רק לגרום למשהו להתעורר, אלא לפתח מספיק קיבולת כדי לפגוש את מה שהתעורר בלי להיעלם בתוכו ובלי למהר לפרוק אותו.
הספירלה החיה היא מודל קליני־סומטי־יחסי מתפתח. אחד הרעיונות שעומדים בבסיסו הוא שהיכולת להרגיש והיכולת לשאת את מה שמרגישים אינן תמיד מתפתחות באותו הקצב.
למה אני עובדת כך עם גברים?
במשך השנים שמתי לב לכמה פעמים גברים מגיעים עם יכולת גבוהה מאוד לעשות.
להחזיק.
לפתור.
להוביל.
להיות אחראים.
ופחות ניסיון במקום שבו לא צריך לבצע שום דבר.
לא כל גבר הוא כזה, כמובן. אבל זה דפוס שאני פוגשת מספיק פעמים כדי להתעניין בו מאוד.
מה קורה כשהמשימה אינה לעשות טוב, להצליח, לספק או לדעת מה אמור לקרות עכשיו?
מה נשאר כשאפשר פשוט לשים לב?
לפעמים מופיע שם מתח.
לפעמים מבוכה.
לפעמים הקלה עצומה.
ולפעמים, לאט, משהו שהיה עסוק במשך שנים בלהחזיק מתחיל לגלות שהוא יכול גם לבחור.
על הרקע שלי
אני וירשה, גילי קוק.
אני עובדת יותר משני עשורים עם אנשים בתהליכי שינוי. ב־12 השנים האחרונות העבודה שלי בקליניקה כוללת גם גוף, מגע ועבודה סומטית.
הרקע המקצועי שלי כולל פסיכולוגיה וטיפול זוגי ומשפחתי, Somatic Experiencing, תרפיית פריימל ותקשורת מקרבת.
מתוך העבודה הזו צמח גם ״הספירלה החיה״, מודל קליני־סומטי־יחסי מתפתח והספר שאני כותבת כיום.
הקליניקה נמצאת בחיפה.