יש סוג של עייפות שאני פוגשת שוב ושוב. לא עייפות של חוסר שינה. עייפות עמוקה יותר.
גברים מגיעים ואומרים דברים כמו: אני מתפקד. החיים בסדר. אבל משהו בפנים כבוי.
זה לא תמיד דרמטי. לפעמים זו רק תחושה עמומה. פחות סקרנות. פחות חיות. פחות תשוקה למה שפעם הרגיש חי.
לעיתים קרובות הם חושבים שהבעיה היא מוטיבציה. אבל פעמים רבות מה שנחלש הוא משהו אחר. הקשר עם האנרגיה שמניעה חיים מבפנים.
היא לא רק עניין של מין. זו האנרגיה שמניעה יצירה, תנועה, סקרנות וחיבור.
כשהיא מכווצת לאורך שנים, בגלל לחץ, דריכות והרגלים של הישרדות, הגוף מתרגל לפעול על מינימום חיות. הוא ממשיך לתפקד. אבל משהו בו פחות זורם.
כשאנחנו מתחילים לעבוד עם הגוף עצמו, לא רק עם המחשבות, מתחיל תהליך אחר. הנשימה משתנה. התחושה בגוף חוזרת. והאנרגיה שהייתה מכווצת מתחילה לנוע שוב.
לא דרך מאמץ. דרך רשות.
לאט, אותה עייפות עמומה מתחלפת במשהו אחר. יותר חיות. יותר נוכחות. יותר רצון לחיות את החיים מבפנים.
ולפעמים גברים אומרים אז משפט פשוט מאוד: שכחתי שככה הגוף יכול להרגיש.