אנחנו רגילים לחשוב על הגנה כדבר חיובי, משהו ששומר עלינו. וזה נכון. אבל במישור הרגשי והאנרגטי, ההגנה הופכת לעיתים קרובות לכלא. כשהגוף פוגש עוצמה, בין אם זה עונג עמוק, אינטימיות חשופה או חיות מתפרצת, הוא לעיתים מזהה אותה כיותר מדי ונסגר.
בספר שאני כותבת חוזרת שוב ושוב הבחנה אחת: העבודה אינה נמדדת בכמה חוויה חדשה או חזקה הצלחנו לייצר, אלא במה שקורה לנוכחות, לגבול ולבחירה כשהחוויה נעשית נגישה וטעונה.
קל לדמיין את מערכת העצבים ככלי קיבול שצריך להגדיל. אבל בעיניי השאלה אינה כמה נכנס לכלי, אלא כמה חופש נשאר ביחס למה שנעשה נגיש: האם אפשר להרגיש, לבחור, להאט או לעצור, גם כשהחוויה נעשית טעונה.
העבודה משלבת את חוכמת הטנטרה עם הבנה סומטית. בתהליך מדורג, אנחנו מלמדים את מערכת העצבים לזהות את רגע הכיווץ, כלומר מתי הגוף מתחיל להיסגר; לשהות בתוך העוררות, להישאר עם התחושה עוד רגע אחד מבלי לברוח; ולהקשיב להגנה, ולאפשר למתח להשתנות בקצב שלו.
כשנשאר יותר חופש ביחס לחוויה, היא עשויה להתארגן אחרת. מה שהיה מציף עשוי להיות קל יותר לפגוש, בלי שהוא חייב להפוך לנעים, עוצמתי או ״חי״ יותר.
זהו החופש האמיתי: היכולת להיות עם יותר חיים, מבלי להיסגר בפניהם.