אנחנו רגילים לחשוב על הגנה כדבר חיובי, משהו ששומר עלינו. וזה נכון. אבל במישור הרגשי והאנרגטי, ההגנה הופכת לעיתים קרובות לכלא. כשהגוף פוגש עוצמה, בין אם זה עונג עמוק, אינטימיות חשופה או חיות מתפרצת, הוא לעיתים מזהה אותה כיותר מדי ונסגר.
בספר שאני כותבת, אני מגדירה את עקרון היסוד של הדרך: המסע הוא לא ליצירת חוויות חדשות, אלא לשינוי היכולת לשאת את הקיימות.
מערכת העצבים שלנו היא כמו כלי קיבול. אם הכלי קטן מדי, המים, שהם אנרגיית החיים, יישפכו החוצה או שהכלי יישבר. המטרה אינה להגביר את זרם המים, אלא להרחיב את הכלי.
העבודה משלבת את חוכמת הטנטרה עם הבנה סומטית. בתהליך מדורג, אנחנו מלמדים את מערכת העצבים לזהות את רגע הכיווץ, כלומר מתי הגוף מתחיל להיסגר; לשהות בתוך העוררות, להישאר עם התחושה עוד רגע אחד מבלי לברוח; ולפרוק את ההגנה, לאפשר למתח השרירי להתמוסס כדי לפנות מקום לזרימה.
כאשר הקיבולת מתרחבת, החוויה מתארגנת אחרת. פתאום, מה שהרגיש מציף הופך למענג. מה שהרגיש מאיים הופך לחי.
זהו החופש האמיתי: היכולת להיות עם יותר חיים, מבלי להיסגר בפניהם.