אנחנו רגילים לחשוב שגבולות עוצרים אינטימיות. שאם צריך לדבר על מה מותר ומה לא, משהו מהספונטניות, מהחופש ומהקסם כבר אבד.
בעבודה שלי אני פוגשת שוב ושוב בדיוק את ההפך.
אני אוהבת לחשוב על ארוס כעל אש.
מדורה שבוערת באמצע יער בלי שום תחום סביבה אינה בהכרח חופשית יותר. היא פשוט בלתי צפויה. היא יכולה להתחמם, להתפשט, לשרוף. קשה באמת להתרווח לידה, כי חלק מהקשב נשאר עסוק בשאלה אם היא עדיין בטוחה.
אותה אש בתוך מעגל אבנים הופכת לדבר אחר לגמרי.
אפשר להתקרב אליה. להתחמם. לנוח לידה. להישאר.
לא משום שהאש נחלשה, אלא משום שיש משהו שמחזיק אותה.
כך גם במפגש של מגע.
עוד לפני שמתחיל המגע אני שואלת: יש מקום בגוף שלא היית רוצה שאגע בו? יש סוג מגע שאינו נעים לך? יש משהו שחשוב לי לדעת כדי שתוכל להרגיש בטוח כאן?
אלה אינן שאלות פורמליות שצריך לסמן עליהן וי. הן חלק מהמפגש עצמו. הן מניחות את האבנים סביב האש.
וגם אני משתפת בגבולות שלי. לא כדי ליצור ריחוק, אלא כדי שלא יהיה צורך לנחש. האדם שמולי יודע מה המרחב שאנחנו נמצאים בו, מה אפשרי בו ומה אינו אפשרי.
ואז קורה משהו מעניין.
כשהגבול ברור, הגוף יכול להפסיק להיות שומר הסף של עצמו.
הוא לא צריך להישאר בדריכות, לבדוק לאן הדברים הולכים, לחשוש שמשהו ישתנה בלי ששאלו אותו. מתפנה בו יותר מקום לתחושה, לנשימה, לעונג, לסקרנות ולמגע.
בעיניי, זו אחת האמיתות החשובות ביותר באינטימיות: גבול טוב אינו מכבה את האש. הוא מאפשר להתקרב אליה מבלי להישרף.
ולכן מותר לך לבקש גבול. מותר לך לשנות את דעתך. מותר לך לומר כן לדבר אחד ולא לדבר אחר. מותר לך לעצור גם אחרי שהתחלת.
גבול אינו ההפך מהתמסרות.
לעיתים קרובות, הוא בדיוק מה שמאפשר אותה.