יש רגע שאני אוהבת במיוחד בעבודה שלי: הרגע שבו גבר נכנס לחדר, ומשאיר את הכובעים שלו בחוץ.
אני קוראת לחדר הטיפולים שלי המקדש, כי כל דבר שנעשה במרחב הזה נעשה ממקום של קדושה. יש במרחב הזה הפרדה מוחלטת בין הקודש לחול, בין מה שקורה בתוכו לבין רעשי החיים היומיומיים שבחוץ.
ברגע שהוא נכנס, אני רואה שמשהו בו נרגע. הנשימה הופכת ארוכה יותר, הכתפיים יורדות, המסה האנרגטית הכבדה מתפוגגת והוא מתחיל להיות נינוח. לאט לאט, אני מרגישה אותו מתרכך.
גברים היום סוחבים משקל אדיר של ציפיות ביצועיות, במיטה ומחוצה לה. המקדש מציע אפשרות נדירה להשאיר בחוץ את כל התפקידים והכובעים של מי הוא בעולם: הבעל והחבר, ההורה והמפרנס, המנהל והביצועיסט, ובעיקר הדימוי של איזה גבר הוא, כל הרעיונות של איך הוא אמור לתפקד והאם ימלא את התפקיד.
במרחב המקדש שלי כל זה איננו. הגבר יכול להיות פשוט הוא. בלי תפקיד, בלי כובע ובלי ציפיות. בדיוק כמו שהוא.
גבר בא אליי כדי ללמוד, להרגיש ולחוש, אבל בעיקר כדי לחזור לעצמו הביתה. לפעמים, כשהוא יכול להרפות מהתפקידים, הוא פוגש מחדש תחושת עוצמה וחיוּת.
כמה זה חסר בעולם של היום לגבר: פשוט להיות.
עבורי, עונג הוא מנוע לטרנספורמציה. בתוך קשר שיש בו עיניים טובות, מגע רך וקבלה, לפעמים מתרככים דפוסים של החזקה שנבנו לאורך השנים. משהו חדש נפתח, אפשרות חדשה להרגיש, לחוש ולנוע בעולם.
שינוי בקשר של גבר עם המיניות שלו עשוי להשפיע גם על האופן שבו הוא מרגיש ופועל בעולם. האנרגיה המינית היא לא לחדר המיטות בלבד; היא עבור החיים עצמם. היא צבע אחד מתוך קשת שלמה של אנרגיית החיים.
עבור חלק מהגברים, חיבור מחודש לעוצמה הזאת יכול לפתוח יותר מרחב לחופש, לבחירה ולתחושת חיוּת.