אני אוהבת שגבר מגיע למרחב שלי ונכנס למקדש שלי.
אני קוראת לחדר הטיפולים שלי המקדש, כי כל דבר שנעשה במרחב הזה נעשה ממקום של קדושה. יש במרחב הזה הפרדה מוחלטת בין הקודש לחול, בין מה שקורה בתוכו לבין רעשי החיים היומיומיים שבחוץ.
ברגע שהוא נכנס, אני רואה שמשהו בו נרגע. הנשימה הופכת ארוכה יותר, הכתפיים יורדות, המסה האנרגטית הכבדה מתפוגגת והוא מתחיל להיות נינוח. לאט לאט, אני מרגישה אותו מתרכך.
גברים היום סוחבים משקל אדיר של ציפיות ביצועיות, במיטה ומחוצה לה. המקדש מציע אפשרות נדירה להשאיר בחוץ את כל התפקידים והכובעים של מי הוא בעולם: הבעל והחבר, ההורה והמפרנס, המנהל והביצועיסט, ובעיקר הדימוי של איזה גבר הוא, כל הרעיונות של איך הוא אמור לתפקד והאם ימלא את התפקיד.
במרחב המקדש שלי כל זה איננו. הגבר יכול להיות פשוט הוא. בלי תפקיד, בלי כובע ובלי ציפיות. בדיוק כמו שהוא.
גבר בא אליי כדי ללמוד, להרגיש ולחוש, אבל בעיקר כדי לחזור לעצמו הביתה. הוא חוזר להחזיק את העוצמה שלו ולהרגיש את כוח החיים שזורם בו, לא כי הוא מבצע תפקיד, אלא כי הוא סוף סוף יכול להרפות מכולם.
כמה זה חסר בעולם של היום לגבר: פשוט להיות.
עבורי, עונג הוא מנוע לטרנספורמציה. כשזה בא עם עיניים טובות, מגע רך וקבלה אמיתית, המחסומים שנוצרו עם השנים מתרככים ונמסים. משהו חדש נפתח, אפשרות חדשה להרגיש, לחוש ולנוע בעולם.
כשגבר משנה משהו בחיבור שלו עם האנרגיה המינית שלו, הוא משנה את מי שהוא בעולם. האנרגיה המינית היא לא לחדר המיטות בלבד; היא עבור החיים עצמם. היא צבע אחד מתוך קשת שלמה של אנרגיית החיים.
כשגבר מתחבר בחזרה לעוצמה הזו, הוא בוחר לחיות חיים של חופש, של בחירה ושל חיוניות אמיתית.