מכירים את הרגע הזה? אתם פותחים את העיניים בבוקר, ועוד לפני שהספקתם לנשום את הנשימה הראשונה של היום, הוא כבר שם. הראש.
הוא מתחיל להריץ רשימות מטלות, דאגות מאתמול, תרחישי אימה על מחר. הוא מנתח, מבקר, שופט ולא נותן רגע של שקט. מרגע היקיצה ועד הרגע שבו אנחנו עוצמים עיניים, וגם אז, הוא נודד איתנו לחלומות.
במשך שנים, כשעבדתי בעולם הטיפול הקלאסי, חשבתי שהפתרון הוא לפתור את המחשבות. חשבתי שאם רק נבין יותר, אם ננתח טוב יותר, השקט יגיע. היום אני יודעת שהדרך לשקט לא עוברת דרך עוד מחשבה. היא עוברת דרך הגוף.
המוח שלנו הוא כלי הישרדותי מופלא. התפקיד שלו הוא לסרוק סכנות. עבור רבים מאיתנו, מערכת העצבים למדה בשלב מוקדם מאוד שהעולם הוא מקום שצריך להיות בו בדריכות. כשהמערכת דרוכה, המוח עובד שעות נוספות. הוא לא רע, הוא פשוט מנסה להגן עלינו.
הבעיה מתחילה כשהדריכות הזו הופכת לטבע שני. כשאנחנו כלואים בתוך ממד אחד בלבד, הממד התודעתי, ושוכחים שיש לנו גוף, שיש לנו אנרגיה, ושיש לנו ארוס.
כשאני פוגשת אדם שהראש שלו לא מפסיק להרעיש, אנחנו לא מנסים להשתיק אותו בכוח. מלחמה במחשבות רק מייצרת עוד מחשבות. במקום זה, אנחנו משנים את התדר.
הראשון הוא הצפת הגוף בגירויים. המוח לא יכול להיות בשני מקומות בבת אחת בעוצמה מלאה. כשאנחנו מפנים את תשומת הלב למגע מדויק, לנשימה עמוקה שממלאת את הבטן, או לרעד קל בגוף, המוח נאלץ להוריד ווליום. המעבר מחשיבה לחישה יכול לפעמים להוריד ווליום למיינד רועש.
השני הוא האנרגיה המינית כממיסת מחשבות. ארוס, כשהוא מופיע, הוא אחת התנועות הטעונות של החיוּת. כשהחוויה הזאת נעשית נגישה, וזה לא חייב להתבטא באקט מיני, היא יכולה לפעמים להסיט את הקשב מהלופים המחשבתיים אל הגוף.
ולפעמים המחשבות תופסות פחות מקום.
השלישי הוא לתת למחשבות לשבת לידנו. אנחנו לומדים לראות את המחשבה כענן שעובר, ולא כמי שאנחנו. יש בי חלק שחושב עכשיו על העבודה, במקום אני לחוץ מהעבודה. המרחק הקטן הזה מאפשר למערכת העצבים להירגע.
למדתי שניתוח לוגי לבדו לא תמיד מספיק. לפעמים, כשהמערכת פחות דרוכה, נעשים נגישים יותר תחושה, תנועה או מגע עם הגוף.
כשכל הממדים, הרגשי, התודעתי, האנרגטי והמיני, מקבלים מקום, הראש סוף סוף יכול להפסיק להיות הסוהר שלנו, ולהפוך להיות מה שהוא באמת אמור להיות: מלווה שקט למסע.